פגשתי חבר לפני כמה שנים
קוראים לו איציק(שם בדוי).
התחלתי לדבר איתו על כל מיני נושאים
עד שהנושא של העונשים עלה.
ונדהמתי לשמוע את מה שהוא סיפר לי.
הוא שיתף אותי בתחושות שלו
כשההורים שלו היו מענישים אותו
הוא היה צריך ללכת לחדר
ובזמן שהיה בחדר המחשבות היו מגיעות
תוך כדי שהוא בוכה בכי חסר מעצורים.
ולמרבה הצער,
אלה היו חלק מן המחשבות שלו:
1. הלוואי הייתי יכול למות עכשיו ולראות מי באמת אוהב אותי.
2. אולי אני באמת כזה גרוע אם כל הזמן מענישים אותי
3. אולי אני צריך לעשות את זה יותר בזהירות פעם הבאה
כדי שלא אתפס ואענש עוד פעם.
4. אני שונא את ההורים שלי – עדיף להיות רק עם חברים.
5. באלי לברוח מהבית הזה.
את קולטת איזה מחשבות מפחידות?
תנסי לרגע לחשוב מה היו המחשבות שלך כשהיית נענשת?
(תעצרי רגע ותחשבי, זה יעשה לך רק טוב)
הקטע שאימהות חושבות
שאם הן יענישו – רק ככה הם יצליחו להחזיק בשליטה על הילד
והאמת, שזה לא רק אימהות, כולם נופלים בזה.
הבעיה היא שאצל הרבה אנשים
נוצרה איזה טעות מוזרה כאילו עונש פירושו חינוך.
כלומר אם הילד היה לא בסדר
והענשתי אותו – חינכתי אותו וזאת טעות.
היה אחד שניסה להתקבל לבית הספר
ושאל את המנהל
מה רמת הסמכות שלו במקרה שצריך להעניש?
והמנהל סרב לקבל אותו.
הוא אמר לו 'אם השאלות הראשונות שלך
בתור מורה זה – האם אתה יכול להעניש וכמה
כניראה שהמקום שלך לא בתור מחנך'.
ויש בזה מן האמת.
עונש אמור להיות רק ברחמים גמורים
כשאיזה ילד עשה משהו קיצוני.
לקפוץ על ספה זה לא קיצוני.
גם אם הילד לא הקשיב לך פעם או פעמיים
זה עדיין לא קיצוני.
תתפלאי לשמוע אבל גם אם
הילד הרביץ זה עדיין לא קיצוני.
אז מעכשיו תדעי שהדבר הראשון שצריך להיות לך בתודעה
כשאת כועסת על הילד שלך בגלל דבר מסויים
זה לחשוב 'אסור לי להעניש אותו בגלל שאני כועסת..
אז איך אני מנסה להגיע לפיתרון בלי להעניש?!'
שתדעי כלל, כל מקרה שאת לא יודעת איך להגיב
ואת תעצרי ולא תגיבי
את תועילי לעצמך ולילד הרבה יותר ממה
שתועילי אם תגיבי ואחר כך תנסי לתקן.
אז מה את אומרת? יש לך רעיון איך לטפל בילד בלי להעניש?
בפוסט הבא אכתוב את הדרכים שאני מכיר ועובדים בשטח.
