אז סיכמנו כבר שאי אפשר להעניש בשביל לחנך.
אלא שהעונש הוא רק כלי לחנך
יש בזה הבדל גדול.
אם אני מעניש על כל דבר קטן
שהילד עושה וזה לא מתאים לך שהוא עושה
את יוצרת לעצמך סביבה שהעונש בא לחנך
ומכאן הדרך של הילד קצרה עד שהוא ירגיש
את אותן תחושות נוראיות שאמרנו מקודם.
לעומת זאת,
אם את מגיבה בצורה מותאמת למסגרת
שבה הרגלת את הבית
את כלל לא צריכה להעניש
ואז הילד יודע בדיוק מתי הוא עלול לקבל עונש
ומתי לא.
לדוגמא:
אם הוא הורגל שכל פעם
כשהוא קופץ על הספה אמא לא צועקת
בקולי קולות 'אמרתי! תפסיק! לקפוץ! על הספה!'
אלא ניגשת אליו בלי לדבר
ומורידה אותו מהספה ואומרת לו
בטון תקיף והחלטי 'על הספה רק יושבים'(ולא 'לא קופצים על הספה)
ובמידה וזה קורה עוד פעם או פעמיים
היא מכניסה אותו לחדר
להיות איתו שם
ולהסביר לו במקום אחר
שעל הספה רק יושבים(לומר את זה דווקא בצורה חיובית ולא שלילית )
ולאחר כמה דקות שהיא מקציבה
היא יכולה להוציא אותו מהחדר.
בפעם הבאה
הילד ידע שהוא לא יקבל עונש
כי הוא יבין שזאת פשוט תגובה נורמלית של החיים
כמו שמי שמכניס את היד לאש מקבל כוויה
כך מי שקופץ על הספה מורידים אותו מהספה
ומסבירים לו במקום אחר שזה אסור.
ואז הוא לא מייצר אצלו התנגדות
אלא מקבל את החוק הזה בחיים.
הוא גם לא מצפה לקבל עונש
אלא פשוט תגובה נגדית לפעולה שהוא עשה.
ורק אם הוא עושה משהו שיוצא מהמסגרת
שהקצבת בבית.
למשל, אם הוא מקלל קללות נוראיות
במקום לעדכן אותו שהוא הולך לאכול אותה
כשאבא יחזור מהעבודה
בהתחלה תציעי לו תחליף.
לדוגמא:
*הילד קילל*
אמא: אצלינו בבית מדברים בשפה נקיה, זה מאד מפריע לי שאת המדבר ככה.
או שאת יכולה פשוט להחליף לו את המשפט
כך שהמשפט יהיה נקי
למשל:
*הילד מקלל*
אמא: במקום לקלל את המורה,
כשאתה מדבר איתי – תגיד המורה שאני שונא.
לסיכום:
- לא מענישים על כל דבר קטן שהילד עשה.
- בהתחלה תמיד מזהירים לפני שמענישים.
- את קובעת בבית מסגרת התנהגות שהילד לומד
שאם הוא יוצא מהמסגרת – רק אז הוא יקבל עונש.
- תמיד כדאי לתת תחליף לעונש:
קודם הערה ולאחר מכן תגובה המתאימה למעשה האסור שגורמת לתיקון המצב.
- רק אם הילד יוצא מהמסגרת
למשל זורק כסא על אח שלו(שזה משהו לא נורמלי בשום בית)
אפשרי לתת לו עונש המתאים למקרה שפעל
כדי להחזיר אותו לדרך הישרה.
